Pink Days
I have been to hell and back, and let
me tell you it was wonderful
המחט מתקנת את הנזק
אני אוהבת אותך
אובססיה או בלבול
טראומת נטישה
The eternal thread is you, 2003
לואיז בורז׳ואה (1911-2010) אמנית צרפתיה-אמריקאית הלכה לעולמה בגיל 98, השאירה אחריה גוף עבודות מרתק, שארג מיניות עם פסיכואנליזה ותרם רבות להתפתחות התיאוריה הפמניסטית. פסליה הרכים והקשים, ״רדי מייד״ ויציקות ברונזה מונומנטליות. פרטי לבוש וחפצים חדים ומשוננים. האמנות של בורז׳ואה מתאפיינת ביחסים סבוכים בין פנים וחוץ, מודע ולא מודע, גברי ונשי. נושאים אלה מתחברים לאירועים מילדותה שהתייחסה אליהם כאל תהליך טיפולי.
בורז׳ואה מעולם לא התכוונה לשמח אנשים באמצעות העבודות שלה
היא ביקשה להכניס אותם אל עולמה הדרמטי והסבוך
June 24 - 2008
מעניינים במיוחד הפסלים הרכים המתקשרים לביוגרפיה שלה. בדים מילאו תפקיד חשוב בחייה של בורז׳ואה. היא נולדה למשפחה שעסקה סביב אריגה ובטוויה של שטיחים ובשימור שיטחי קיר אמנותיים. כבר בילדותה עזרה לאמה בעסק המשפחתי, ובמשך שנים ארוכות אספה בגדים, מפות, מפיות ומצעים ומאמצע שנות ה90 החלה בורז׳ואה להפוך את חומרי הטקסטיל הללו ליצירות אמנות.
המחט מתקנת את הנזק
Nature Study
Umbilical Cord, 2003
באמצעות התפירה ניסתה בורז׳ואה לעשות תיקון פסיכולוגי לאירוע המשמעותי בחייה. הגילוי שאביה מנהל רומן עם המורה לאנגלית שלה, דבר שראתה בו בגידה מצד שניהם. העינוי והמבוכה שהס לה האב היו מקור מתמיד לכאב ולהשראה כאחד. כשנחשפה פרשת האהבים ניסתה הבת להתאבד, וזמן קצר אחר כך סעדה את אמה ההולכת ונחלשת עד שמתה.
“Clothing is an exercise in memory.
It makes me explore the past:
how did I feel when I wore that. They
are like signposts in the search for
the past.”
The birth, 2007
לואיז בורז'ואה החלה לצייר בגיל צעיר. פיסותיה לרוב עוברות ממופשט למציאותי והם נעשו בדיו, צבעי מים ועיפרון. בורז'ואה עצמה אמרה על הווריאציות הללו: ״הרישומים הריאליסטיים הם דרך להביע רעיון. אני לא רוצה לאבד את זה, אבל עם הרישומים המופשטים ,כשאני מרגישה רופפת, אני יכולה להחליק אל הלא מודע״.
“An artist can show things that other people are terrified of expressing.”
אני אוהבת אותך
אובססיה או בלבול
"I have failed as a wife
as a woman
as a mother
as a home hostess
as an artist
as a business woman
and I am 47—
as a friend—
as a daughter
as a sister—
I have not failed as a
truth seeker
lowest ebb"
2009
לנדאו, חברה טובה של בורז׳ואה מספרת: ״היא תפסה את עצמה כאם לא טובה. לאחר שניסתה להרות ולא הצליחה החליטו היא ובעלה לאמץ ילד מצרפת, אולם עד שהבשיל התהליך היא הרתה במפתיע ובנה הביולוגי נולד כחודש לאחר ששבה הביתה עם הבן המאומץ. הילד השלישי הצטרף תוך זמן קצר והיא מצאה עצמה מנסה למלא את כל תפקידיה החדשים- כרעיה, אם, אמנית ואשת חברה בעולם האמנות השוקק של ניו יורק״. ביחסה להריון וללידה אפשר לראות קווי דמיון גם ליצירתה של פרידה קאלו: חבל הטבור של בורז׳ואה, כמו חבלי הדם בעצי המשפחה של קאלו, אינם מנותקים לעולם. הלידה היא פצע מתמיד והילד לא משתחרר מאמו ואילו היא, כילדה וכאם, נכבלה מכל צד.
"אמי עזבה אותי חסרת כלי נזק, אינני יכולה להגן על עצמי"
I do, I undo, I redo
Spiraling Eyes 1999
באמנותה ובכתביה בורז'ואה מתארת את עצמה כפגומה, אשמה, פגועה, מאכזבת או מאוכזבת .היא מנהלת דיון ארוך בקולה שלה, עם העבר, עם האנשים שהקיפו אותה, עם החיים עצמם, עם הנשיות והגבריות שנאבקים בקרבה עד שהיא מרגישה שהייתה צריכה להתנצל על היותה אישה ולפייס את העולם.
טראומת נטישה
אבסטרקט היה אינטגרלי בתרגול של בורז׳ואה. זה סיפק לה ככלי להזמנה וניתוח אשר נותן לה תחושה של שליטה ורוגע. עם זאת, זה יכל גם לבטא כעס ומתח. טווח ההפשטה שלה נע מגיאומטרי וביומורפי ליותר גלוי עם התייחסות לגוף האדם או מרכיבי הטבע.
Series Do Not Abandon me, 2009
הפסלים המוכרים ביותר של לואיז בורז'ואה הם ללא ספק דמיותיה הפרובוקטיבים וחלקי גוף. כל העבודות האלה מייצגים ריאליזם מותאם אישית שמקורו עמוק ברגשות. היא פעם ציינה שציורים ריאליסטים מסמלים ״כיבוש שלילי של הזיכרון והצורך למחוק ולהיפטר ממנו״ ואילו הרישומים המופשטים מגיעים מתוך מקום עמוק של השגת שלום, נחת ושינה.
The Feeding, 2008
”אני רוצה להעסיק עובדים כדי לחקות את אמא שלי,
אני רוצה למכור שטיחים כדי לחקות את אבא שלי,
אני רוצה ליצור מחדש, ליצור מחדש את העבר,
כדי להיות אקטיבית ולא פסיבית, לחפש, למצוא זו האובססיה שלי”